ששת הכללים שיגרמו לכם להתאהב בכל עיר ולרצות להשקיע בה
מכירים את הרגע הזה בחופשה הרומנטית או המשפחתית שאתם מתחילים לשאול את עצמכם כמה עולה פה דירה? אם כן, הכתבה הזו בשבילכם. עיר צריכה להיות אטרקטיבית (לא רק פונקציונלית), היא צריכה להיות ראויה לתואר הזה. ובאמת שזה לא רק עניין אסתטי. זה נושא בעל חשיבות בינלאומית כי כיום, למעשה בכל יום, מאות אלפי אנשים עוברים לגור בערים, בעיקר בחלקו הדרומי של הגלובוס.
ישנן ערים ספורות ברחבי בעולם שהן יפות באמת ובהן כמה פינות חמד: המדרגות הספרדיות של רומא, השכונות ההיסטוריות של פריז, הנוף הירוק של סנטרל פארק, הרחובות המשופעים בפבלות של ריו דה ז'נירו, הבארות המסתחררות של ג'איפור או הגשרים הרומנטיים בוונציה. אם תשימו לב אף אחת מהן לא נבנתה בשנים האחרונות, וחבל. על פי דעת מומחים ישנם שישה כללים בסיסיים שחלים על ערים יפות. כללים שגורמים לנו להתאהב בהן וכמובן לרצות להשקיע בהן, בין אם במחשבה על פנסיה ביעד נחשק ובין אם כדי לפנטז על חופשות משפחתיות נוטפות שיק.
כלל 1: עיר לא כאוטית מדי ולא מסודרת מדי
ב'עיר מסודרת מדי' יש איזון מוחלט, סימטריה מושלמת וחזרה מייגעת על צורה וצבע. המונוטוניות המוגזמת הזו מרגישה על פי רוב קשה וקודרת. לעומת זאת כאשר העיר מבולגנת מדי, יש תחושה כאילו אף אחד לא אחראי בה על הצורה ועל הבחירות הארכיטקטוניות, כמו למשל גורד שחקים שצץ בתוך שכונה צפופה ונמוכה.
ערים צריכות לחפש באותו זמן גם סדר וגם גיוון, כדי ליצור מורכבות מאורגנת. למשל, העיר 'טלק' בצ'כיה דורשת שכל בית יבנה באותו רוחב ובאותו גובה, אבל עדיין מאפשרת לכל בית לבחור לעצמו צורה וצבע כאוות נפשו. הבחירה הזו מאפשרת לעוברים ולשבים להתמקד בהבדלים מבלי לסבול מבלגן ויזואלי.
כלל 2: חיים ואסתטיקה משתלבים בנוף
ערים מודרניות,לרוב, מלאות בבנייני משרדים מנוכרים, שמסתירים את החיים שמתנהלים מאחורי קירות הזכוכית והחומות ומכילות רחובות מתים שוממים המחברים בין כבישים מהירים.
אבל, אם תשימו לב, הרחובות שאנחנו אוהבים תמיד מלאים בחיים ובפעילות. הם מלאים באנשים ומרופדים בחלונות ראווה שקופים שמאפשרים לנו לראות אנשים, מוצרים או התרחשות כלשהי.
כלל 3: עיר קומפקטית עם כיכרות קומפקטיות
בערים היפות באמת יש כיכרות ציבוריות שוקקות חיים, שבהן אנשים יכולים לשתות קפה, לקרוא עיתון או ספר, ואם גם זה מרגיש לכם 'זקן', אז לגלוש במכשירים הגאוניים שלהם בנחת. הכיכרות הללו צריכות להיות אינטימיות מספיק כדי שירגישו כמו רחבה או חצר גדולה של בית, אבל גדולות מספיק כדי לתת תחושת מרחב לעומת החדרים והחצרות הפרטיים, בהן אנחנו מבלים את רוב זמננו.
האורך האידיאלי של כיכרות כאלה הוא 30 מטרים. אם הכיכר גדולה מדי, נרגיש מנותקים וחסרי פרופורציה – בכל זאת אנחנו צריכים להיות מסוגלים לזהות פרצופים ברחבי הכיכר. מצד שני, הכיכר צריכה להרגיש אינטימית מספיק מבלי לתת תחושה קלסטרופובית.
כלל 4: אוריינטציה ומסתורין
בערים יפות ונוחות יש רחובות וסמטאות, שנעים 'ללכת בהם לאיבוד' לפעמים, וזאת לצד שדרות רחבות שמסייעות לנווט ולצקת תחושה של מקום. קרבה לשכנים גם היא דבר חשוב, שכן אנשים יותר נחמדים אחד לשני כאשר הם רואים את פניהם שוב ושוב.
כלל 5: קנה מידה
הבחירות הארכיטקטוניות של עיר מצביעות על סדרי העדיפויות של החברה. כיום ניתן לראות כמעט בכל עיר מודרנית מגדלי ענק שמאכלסים תאגידי ענק גדולים יותר ויותר. לעתים קרובות ניתן למצוא בערים גורדי שחקים אייקוניים – בין אם אלה 'מגדלי סירס' בשיקגו, 'בניין קרייזלר' בניו יורק או ה'פירמידה הטרנס-אמריקנית' בסן פרנסיסקו. הגושים הגדולים האלה שממלאים את קו השמים מראים מה אנחנו מקדשים כחברה כי הם דורשים את מלוא תשומת הלב שלנו. לעומת זאת חשבו על ברצלונה ועל פריז – אלו בניינים תופסים את מירב תשומת הלב שלכם? הכנסיות כמובן.
כלל 6: להפוך את זה לעניין מקומי
לכל עיר יש תרבות משלה, אופי, עוצמות וחולשות משלה. ערים צריכות לחבר את אופיין עם בחירת צורות מקומיות וחומרים מקומיים וייחודיים. בסיאטל, למשל, עושים שימוש בארזים עשירים ובאבן חול מקומית. בירושלים זו 'האבן הירושלמית' המפורסמת שמעטרת את בתי העיר. הגדרת אופי ייחודי נותן לכל עיר תחושה של מקום וזהות ייחודיים. אם העיר היא כללית מדי ולא מיוחדת, אין סיבה מיוחדת לחיות בה, לעבוד בה, או לבקר בה על פני כל עיר אחרת.
לעתים קרובות מדי יופי של עיר יכול להתפוגג למען תפקודה היעיל ולמען פונקציונאליות מושלמת, מה שמוביל לערים יעילות אבל חסרות נשמה והשראה, כי האנשים שחיים בהן מרגישים אבודים ומנותקים. מצד שני עיר יפהפייה ללא פונקציונליות ראויה – היא תקלה בפני עצמה. מציאת האיזון וכיבוד מגוון הדרכים שבאמצעותן ניתן להשיג את המטרה הזו עומדים במרכז הנוסחה ליצירת עיר מושלמת שכמובן שווה להשקיע בה.
